בן רחל ואלי. נולד בט"ז באלול תש"ט (10.9.1949) בתוניס. ילד שני במשפחה ולו תשעה אחים ואחיות – ישעיהו (הקטור), פני, משה, זהבה, נטע, אתי, עפרה, דליה וטליה.

יהודה גדל בתוניס וב-4.4.1955, בהיותו בן כחמש שנים וחצי, המשפחה עלתה לישראל באונייה "נגבה". לאחר עיכוב קל במרסיי שבצרפת הם הגיעו לארץ. תחילה גרו במעברת מנסי הסמוכה לצומת מגידו (כיום – מדרך עוז), לאחר מכן גרו כשנה בכפר בן-נון שממזרח לרמלה ובשנת 1957 עברו למושב ניר יפה, הסמוך לעפולה.

יהודה גדל והתחנך במושב, שבו משפחתו עסקה בחקלאות. מגיל צעיר בלט כאיש עבודה מוכשר ובעל ידי זהב, הירבה לעזור בבית ובין היתר בנה במו ידיו דיר לכבשים שגידלו הוריו ועוד עזרים לעבודה החקלאית. הוא אהב לפנק את בני משפחתו, קנה לאחיותיו הצעירות שמלות, בישל מטעמים והכין צעצועים ומשחקים – פעם ניצל את היעדרותה מהבית של אחותו זהבה, הקטנה ממנו בעשר שנים, ובשובה מצאה בית בובות שלם שהוא בנה עבורה.

ב-18.10.1968 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל הים. בתום הטירונות הגיע לבסיס חיל הים בחיפה, ליחידת צוללנים הגנתיים. הוא שירת ביחידה מספר חודשים, במהלכם צלל כמעט מדי יום בחופי חיפה ונחל הקישון. בהמשך שירת כצוללן באשדוד ובשארם א-שייך שבסיני, עד שחרורו משירות סדיר באוגוסט 1971.

לאחר שחרורו מצה"ל יהודה עבד כאזרח בחיל הים, באותם תפקידים שביצע כחייל. לאורך שנותיו כעובד בחיל הים הוא בלט במקצועיותו, מצא פתרונות מקוריים ויצירתיים לבעיות שהתעוררו בעת טיפול באוניות וזכה בפרסים על הצעות ייעול שהגיש. במהלך השנים זומן לשירות מילואים מדי שנה, שכלל ביצוע צלילות רבות.

ביום 9.12.1980 נישא לבחירת ליבו ציונה. בני הזוג בנו את ביתם באילת ונולדו להם שלושה ילדים – אלירז, אסף ונופר.

יהודה היה בעל ואב אוהב, מפרגן ומפנק, שנתן הכול למשפחה. עם רעייתו היה שותף מלא בניהול הבית, ערך קניות, השתתף בבישולים ובימי שישי לא אחת לקח חופש כדי לעזור בבית. חבר של אמת, כדברי ציונה, שאיפשר לה להתפתח מקצועית ככל שביקשה. הילדים ידעו שתמיד אפשר להיעזר באביהם בכל נושא, הוא היה מעורב בחייהם ובעת צרה הם לא היססו להיעזר בו וידעו שיקבלו ממנו את כל הסיוע שנזקקו לו, בהתאם למשפט שנהג לומר: "החיים קודמים לחומר, חומר יכול להיהרס". הוא ידע היטב להפריד בין תפקידיו - אב, חבר ומחנך, שאת כולם מילא בהצלחה.

יהודה נהג לשפר ולחדש את ביתו באופן קבוע, ורעייתו מספרת שבכל פעם ששבה מטיול מצאה משהו חדש בבית. כך למשל הכין אדניות, לאחר שראה עד כמה ציונה התלהבה מקישוט זה בבית חברים. כישרונו וידי הזהב שלו בלטו גם בתחום האמנות - כבוגר הוא השתתף בחוג לציור שבו השתתפה גם בתו, וזו שמעה מהמנחה של החוג עד כמה אביה מיוחד ומוכשר.

בשנת 1990 הוא פרש מעבודתו בחיל הים ופתח עסק פרטי, מסגרייה שלה קרא על שם בתו – "מסגריית נופר". עד מהרה התפרסם בעיר במקצוענותו ובהגינותו, ולא פעם ייעץ לעמיתים בבעיות טכניות שונות. הוא הקפיד להתעדכן באופן קבוע בעזרת מגזינים מקצועיים, בהם כאלה שרכש מנוי להם לשנים קדימה והמשיכו להגיע לביתו זמן רב אחרי פטירתו.

יהודה היה אדם רגוע שהישרה שלווה על סביבתו, איש של נתינה שעזר לרבים. כך למשל, סיפרה רעייתו, הגיע פעם להרכיב סורגים בדירה, ומשראה את המצב הירוד של הבית ויתר באופן מיידי על התשלום וכל מה שביקש מהדיירת - שתכין בורקס לעובדים.

הוא אהב את הטבע והירבה לנסוע לטיולי אופנועים וג'יפים עם ילדיו. נהג לחקור כל מקום שאליו הגיע, לראות אלו צמחים גדלים שם - ותמיד מצא צמח אכיל שהכיר מילדותו מהמושב. מאוד אהב את הים, את ילדיו לימד מינקות ובאהבה גדולה על הים והשוכנים בו ואכן כל השלושה נהגו לצלול עם אביהם והכירו את שמות הדגים מגיל צעיר.

חבר נאמן ואהוב היה, ידע לשמור סוד ולייעץ והקפיד לא לרכל. איש שלום שידע לפשר, להרגיע ויכוחים ולגשר בין אנשים. אופטימי ובעל חוש הומור, אהב לספר בדיחות ולהצחיק את כל סובביו. יהודה אהב מאוד מוזיקה, בעיקר שירים בצרפתית – שפת האם שלו. בנסיעות הוא נהנה לתרגם שירים אלו לאשתו. מדי פעם אהב לשיר ולחקות זמרים, בעיקר נהג לחקות את טום ג'ונס.

בשנת 2003 חלה יהודה בסרטן לראשונה. בשנים הבאות הוא נלחם ללא לאות בארבעה סוגי מחלת הסרטן שתקפו אותו, לא נכנע לטיפולים הקשים והמשיך להקרין חיוניות, עוצמה, נחישות ואמונה בכל מצב. את מי שביקרו אותו ידע לקבל במאור פנים והם, שבאו לעודדו, יצאו ממנו מעודדים ומלאי כוח. ב-2005 הוא נאלץ לסגור את המסגרייה, לאחר שמצבו הבריאותי לא איפשר לו להפעילה, בהמשך עבד כאיש אחזקה במלון "מלכת שבא" וב-2010 עבר לעבוד כמנהל עבודה במסוף טאבה, בגבול מצרים. "יהודה היה תמיד אהוב והעריכו את יושרו ומקצועיותו", כתבה רעייתו, "על אף הטיפולים הקשים הקפיד ללכת לעבודה ולא להחסיר, כל רגע בעבודות שעסק הוסיף לו חיים".

בחודשי חייו האחרונים טיפלו ביהודה רעייתו ושלושת ילדיו וסעדו אותו באהבה ובמסירות. כמה חודשים לפני מותו ניהל שיחה עם בתו על חיות ימיות וסיפר לה על צלילותיו ועל כרישים שראה בזמן השירות בשארם א-שייך. נופר שאלה אותו "איזו חיה היית רוצה להיות?" תשובתו הייתה: "צב ים", ונופר סיכמה: "אבא שלי... המלך טריטון".

אחרי עשר שנות התמודדות תש כוחו.

יהודה גטה נפטר ביום כ"ז בתמוז תשע"ג (5.7.2013). בן שישים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באילת. הותיר אישה, בת ושני בנים, נכדה, שבע אחיות ושני אחים. על המצבה שלו חצוב עוגן ועליו נכתב "איש הים". בנוסף כתבו בני המשפחה: "יוד, אתה אין שאנו יש בו", וכן "הים מובילך אל הרוח אל האופק".

כתבה רעייתו ציונה: "הבית מתנהל בדמותו בכל יום... הריקנות, הבדידות והעצב רבים הם ונוגסים חלקים מהגוף".

ביוני 2014, סמוך ליום השנה לפטירת יהודה, הטמינו חבריו הצוללנים שלט לזכרו על ספינת הטילים הטבועה באילת, המשמשת כאתר צלילה. סרטון הטמנת השלט, שעליו נכתב "יהודה איש הים", ניתן לצפייה באתר יוטיוב.